נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק ט' – חלומות שווא - ידברו
ישבתי על המיטה שלי, נשענת על הכרית שהצמדתי לקיר. ניסיתי ללמוד למבחן בתנ"ך. דמיינתי את הדברים מתרחשים. זה עוזר לי לזכור את החומר. בדמיוני ראיתי את יונה הנביא עולה לאוניה, מבולבל, נסער, אבל נחוש. מנסה להתחמק משליחותו של ה'. לא להיות השליח לעורר את אנשי ננווה לתשובה, בשעה שבני ישראל חוטאים.
פתאום, ראיתי על האונייה את בנות כיתתי. גם את עצמי ראיתי שם. חלק מהטיול שארגנה לנו מחנכת הכיתה. המים היו רגועים. האווירה הייתה שקטה. העפתי מבט לכיוון החוף. פתאום זיהיתי שם את אמא שלי. למה היא כאן? מה שכחתי בבית? ניסיתי לקרוא לה, אבל שום קול לא יצא מגרוני. רציתי לבקש משירה שתעזור לי, אבל מבט חטוף לצדדים גילה לי שהיא לא בסביבה. גם לא שאר בנות הכיתה. נעלמו כולן. השאירו אותי לבד. החזרתי את מבטי לכיוון החוף. ראיתי את אמא נהיית קטנה יותר ויותר עד שנעלמה כליל. עכשו אני לגמרי בודדה בלב ים. נוחתת לרצפת האונייה הקרה. נותנת לה להושיט אותי כרצונה. חסרת כוחות להילחם, עצמתי את עיניי.
פתאום שמעתי בבירור את קולה של אמי.
"דיני! אני לא מאמינה! חשבתי שאת לומדת למבחן! הבית מחכה לעזרה שלך, ואת ישנה?!"
לא פקחתי את עיניי. רציתי לחזור לאוניה.
מעדיפה להיות לבד בלב ים.
דפיקות על דלת חדרי. אני סוגרת את כל הכרטיסיות במיומנות, דוחפת את מחשב הנייד מתחת למיטה. מה שבטוח – בטוח. הדופק על הדלת חסר סבלנות. כמעט כמו מהירות הדופק שלי. "רק רגע" אני מכריזה, מסובבת את המפתח, פותחת.
"אבא?" מופתעת. לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהוא הגיע אלי לחדר.
"מה שלומך?" הוא מחייך. אבל נראה מתוח. או שאני זו שמתוחה?
"ברוך ה'." אני עונה כמצופה. לא שיש לי משהו אחר לומר.
"מרשה לי להיכנס?" מפנה לו את המעבר אל תוך החדר, נותנת לו להתיישב על הכיסא הבודד שבחדרי. נשארת לעמוד. מיליון מחשבות מתרוצצות לי במח. מנסה לנחש על מה אנחנו הולכים לדבר. שום אפשרות לא הגיונית בעיניי.
"רוצה לשבת?" הוא עדיין מחייך. ועדיין מתוח. אני מתיישבת בשתיקה על המיטה, מחכה למוצא פיו.
"דיני, מה קורה איתך?" העיניים שלו רכות. תמיד אהבתי את המבט הזה של אבא. מאז שאני ילדה קטנה. כל פעם שנפלתי, בכיתי, או נפגעתי ואבא היה בסביבה, יכולתי לטפס על ברכיו, להתרפק ולהתנחם רק מהמבט הזה שלו.
גדלתי, התבגרתי, והמפגשים האלה נעשו תכופים פחות ופחות.
ועכשיו הוא כאן, בחדר שלי, מתעניין בשלומי. ושוב אני מרגישה ילדה קטנה שזקוקה לחיבוק מאבא. כי נפלתי ובכיתי ונפגעתי. אבל כל זה קרה בגללי. אין לי אפילו את מי להאשים.
"דיני, משהו קורה לך. את מסתגרת. את שקטה יותר. את לא שמחה. אני רוצה לעזור לך."
אני שותקת. הדמעות מדברות במקומי. אין לי מה לומר מעבר לזה.
"את רוצה לשתף? את רוצה אולי..." הוא עוצר לרגע. נראה כמו בורר את מילותיו. "תרצי לקבל עזרה ממישהו?" בום. חטפתי אגרוף בבטן. בעצם בלב. במח. לא יודעת להצביע איפה בדיוק. זהו זה, דיני. את משוגעת. את לא בסדר. את צריכה טיפול.
די, שקט! אני משתיקה את הקולות האלה. מנסה לחשוב בצורה הגיונית, בוגרת, נכונה.
"אולי.." קול שקט נובע מגרוני.
"אני אנסה לברר בשבילך. בסדר?" הוא לא מחכה לתגובה. העיניים שלי נעוצות ברצפה. הכתמים שעליה מזכירים לי שכבר הרבה זמן לא הייתה פה שטיפה.
אבא קם מהכיסא. "יהיה בסדר, דיני. אני סומך עלייך." הוא מחייך. אני שומעת את זה גם בלי לראות. "ואם תרצי לשתף אותי, אני כאן."
הוא יוצא. הדלת נסגרת מאחוריו.
ושוב אני לבד בלב ים, אבל יש לי קצה של חבל הצלה.
אני באמצע דיון עם שירה בטלפון איך תראה בדיוק הפתיחה למופע השנתי. ולא משנה שהפתיחה צריכה להיות כבר בעוד יומיים. הרכזת החברתית הזהירה אותנו שנגיע מחר מוכנות ובלי שום שינויים אחר כך.
צליל של ממתינה מפריע לי לשמוע את דבריה של חברתי. מעיפה מבט על המסך. 'אמא' מהבהבות לי האותיות.
"שירה, אמא שלי מתקשרת אלי. אחזור אלייך אחר כך, טוב?"
"מה?! אבל כבר עשר בלי..." אני לא מחכה לסוף המשפט. מנתקת ומחייגת לאמי בחזרה. אם היא מתקשרת אלי, ועוד בשעה כזו, זה בטח משהו דחוף.
"חנהלה, מה שלומך?" רק לשמע הקול ליבי מתמלא געגועים. נזכרת שכבר הרבה זמן לא דיברתי איתה.
"ברוך ה'. עסוקה עם המופע השנתי. עוד יומיים יש לנו פתיחה, ושום דבר כמעט לא מוכן...."
"איזה יופי, חנהלה! מה החלק שלך במופע?"
"בינתיים כתבתי את הג'ינגל." כמה כיף לספר לאמא על העשייה שלי. וכמה עצוב שעד עכשו היא לא הייתה מעודכנת. "ועכשו הייתי באמצע לתכנן עם חברה את הפתיחה."
"אה.. אז הפרעתי לך באמצע?"
"לא נורא, אחזור אליה אחר כך. מה נשמע אצלכם?" אנחה נשמעת בתגובה. מתחילה לחשוש. "משהו עם הבית חב"ד?" אני שואלת בזהירות.
"לצערי אין לי בשורות טובות. כרגע אנחנו נאלצים לסגור אותו."
שתיקה. לא יודעת מה מגיבים במצב כזה.
"בעזרת ה' נגיע לארץ בעוד יומיים. ננסה לראות מה אפשר לעשות, אילו קשרים אפשר להפעיל דרך המדינה, לפחות שנוכל לפתוח אותו מחדש לקראת ראש השנה הבא."
אני ממשיכה לשתוק. מעכלת את הדברים.
"חנהלה, אנחנו צריכים תפילות. אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, אבל צריכים לזכור שזה הבית של הרבי ובסוף הכל בידי שמיים. אם זה מה שקורה – אז זה מה שהיה צריך לקרות ובעזרת ה' נפעל ששנה הבאה הבית חב"ד יפתח בתנופה חדשה."
"אמן." אני לוחשת. רוצה להאמין. לא מסוגלת לראות את הפעילות של ההורים שלי נפסקת.
אבל זה הבית של הרבי, חנהלה. הרגע זה מה שאמא אמרה לך. הרבי ידאג שמעז יצא מתוק. בטוח יש כאן איזושהי תוכנית אלוקית.
"אני מתפללת אמא." הקול שלי קצת יותר בטוח בעצמו. "ואמשיך להתפלל. ושיהיו בשורות טובות בעזרת ה'."
פתאום אני נזכרת בעוד פרט שהיא אמרה. "רגע, מה אמרת? אתם מגיעים לארץ? כל המשפחה?"
"כן, בעזרת ה' בעוד יומיים." אני לא מאמינה למשמע אוזני.
נכון שהנסיבות לא משמחות, אבל שהמשפחה שלי תבוא לכאן זה ממש הגשמת חלום.
חלום בלהות על בית חב"ד שנסגר מתערבב לי באחד מתוק שבקושי הסכמתי לעצמי מדי פעם לחלום.
אלא שלפעמים חלומות מתגשמים.
לטוב ולמוטב.
העיניים שלי כבדות. אבל חייבת לסיים את ההכנות לקראת הפתיחה. חנהלה ניתקה באמצע. ושוב אני מוצאת את עצמי לבד. טוב, גם ככה אני עושה כמעט את הכל לבד. נחמד לי לעבוד עם חנהלה, היא לוקחת על עצמה גם אחריות. אבל איכשהו, בסוף, תמיד האחריות העיקרית תיפול עלי.
אני נהנית מזה. יש לי סיפוק מהעשייה. זה נותן לי משמעות. רק לפעמים, קצת כבד עלי. כמו עכשו. כשהשעה כבר מאוחרת וכולם ניתקו לי היום קווים. השאירו אותי בודדה מול העומס.
איי... העומס. גם הלב שלי עמוס עכשו. חושבת על דיני, משהו עובר על הילדה. נהייתה מאוד מסוגרת, שקטה. עד שאני מצליחה לתפוס אותה לשיחה, היא עצבנית וממורמרת. איך אני יכולה לעזור לה כחברה?
הלב שלי עובר לאמא. אמא אהובה. שכל כך אוהבת לעזור, להיות שותפה לעשייה שלי. קצת יותר מדי.
כנראה שאני דומה לה. חלפת במוחי מסקנה משונה.
טוב, אני חייבת להתמקד. אין לי זמן לחשוב על אנשים אחרים.
עוברת במבטי על רשימת המשימות שנותרו לבצע: להחליט על המקומות בהם אפשר לשלב ריקוד, לחלק בין הכיתות, לעשות חלוקת עבודה בין בנות י"ב.... רגע, אז סיימתי הכל בעצם?
מעדכנת את חנהלה שאין צורך שתחזור אלי. הכל בוצע. מתארגנת לשינה. מדמיינת פתיחת מופע מוצלחת במיוחד.
חלומות נעימים.
אמן.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭