נעים להכיר, אני

סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע

פרק 2

פרק א' - אחד בפה

8:00 am
דיני

"דיני, הגעת." כך שירה מקבלת את פני.

"בוקר טוב גם לך." אני עונה לה בחיוך. מנסה במאמץ רב להסתיר את עייפותי.

"בואי נדבר בחוץ." היא אומרת לי, מניחה את התיק במקום ויוצאת בזריזות מוודאת שאני בעקבותיה.

אני שם. כמו תמיד.

"תקשיבי, יש לי רעיון אדיר." היא משתפת אותי בהתלהבות ופורסת בפני את נושא המבצע וכיצד הוא יפעל. ניכר שהקדישה רבות לחשיבה על רעיונות ותכנון.

"אני רואה שהגעת מוכנה." מנסה לרמוז לה חוסר שביעות רצון. לשווא.

"בטח," היא עונה בביטחון "רציתי שנשב עכשיו באופן מעשי ולא נבזבז את הזמן על חשיבה. אז מה את אומרת? אני אכין את חוברת הלימודים. כבר התחלתי לחפש חומר על הנושא, יש המון... רק צריך לבחור. ואת העיצוב נבקש משושי, היא אלופה בגרפיקה. שבוע הבא תעברי איתי בכיתות להסביר את המבצע, כן?"

כן שירה, כן. אני מהנהנת בראשי. את תעשי הכל ואני רק אשתרך אחרייך כמו צל. חבל, חבל על הכוחות שלך. הייתי שמחה לעזור יותר, לו רק היית נותנת את האפשרות.

אני מסננת את כל המחשבות ומגיבה כפי שמצופה ממני.

"כן, בכיף. אני אעזור במה שצריך. זה נשמע לי מעולה. אולי נעשה איזו פתיחה יפה שתעשה לבנות חשק להצטרף?" מנסה את מזלי "אני יכולה לחשוב על...."

היא משתיקה אותי באלגנטיות אופיינית. "המבצע מעצמו יעשה חשק. חבל לבזבז אנרגיות על פתיחה שתארך חצי שעה ותסתיים. בואי נלך לכיתה, עוד רגע צלצול." אני כובשת אנחה. שיהיה.

חנהלה

בדרכי לכיתה אני רואה את שירה ודיני מסתודדות. וודאי מתכננות איזה מבצע או כנס.

הלוואי ויכולתי גם כן לקחת חלק. להיות פעילה, ליזום דברים. הרי ברוך ה' התברכתי בכישרונות. יש לי מה לתרום ולתת. אבל... אף אחד לא מכיר בכך ואני לא הולכת להתחנן שיתנו לי איזה תפקיד. כנראה שנגזר עלי להיות מהתלמידות השקטות, השקופות, שכמעט אף אחת לא שמה לב אליהן.

לא לבכות עכשו, לא לבכות, לא לבכות, זה לא הזמן. אני לא יכולה להיכנס לכיתה בעיניים דומעות. זה גם לא כזה טרגי, תירגעי! קנאית שכמותך! יש לך חברות ב"ה, את מצליחה בלימודים, הכל טוב. אז לא יהיה עלייך את אור הבמה והזרקורים, מה כבר קרה?

הדמעות מצייתות. חוזרות למקומן בטרם החלו לזלוג. מעניין אם גם להן מפריע צבען השקוף.

אבל לי, בשונה מהן, אין לאן לחזור.

אני נכנסת לכיתה.

שקופה.

14:00

מחייגת לאמא. כבר כמה ימים שלא שוחחתי איתה. לא מוצאת זמן להתקשר. או שלא מוצאת כוחות לכך. לשמוע את הקולות של הבית, להתגעגע. אבל לא יכולה להכניס את השבת בלי לאחל "גוט שבת" למשפחה. לשמוע את האיחול מהם.

"חנהלה, מה שלומך? מה חדש?" שומעת את קולה המודאג מעבר לקו. מעבר לים. מתעלמת מהמודאג, מתמקדת בקול.

"אצלי הכל בסדר ב"ה. שום דבר חדש. מה אצלכם? מי מגיע אליכם לשבת? מה שלום הילדים?"

השיחה זורמת. אמא מספרת. על קהילה ושליחות, תוכניות ופעילות. אצל האחים הכל כרגיל. אני רק משתוקקת לשמוע את קולם. כן רוצה להתגעגע. להרגיש קרובה.

"חנהלה, מתי את מגיעה?" כך שרי, אחותי בת השבע.

"בעזרת ה' לפסח אני אבוא. עוד חודשיים וחצי."

"זה המווווון זמן!" מגיבה הקטנה. זורעת מלח על פצעים מדממים. מגבירה געגועים.

"מתוקה שלי, זה יעבור מהר מהר!" מרגיעה. את עצמי. בעזרת השם.

יום שבת קודש, כ"א טבת תשפ"ב

בית הכנסת הומה בנשים שעוזבות לביתן להתארגן לסעודה, שנשארות לקידוש שאחר התפילה ובפינה הקבועה שלהן מתיישבות דיני ושירה, צילום מליקוטי שיחות בידיהן. לא מוותרות על החברותא השבועית. שתי בנות, צעירות מהן בשנה, יושבות בשולחן לפניהן. מתווכחות בלהט, מנסות להבין. אחת מהן מסתובבת בנחישות לזוג הבוגר שמאחור. בטוח ידעו להסביר. שירה גאה בעצמה, מסבירה, מבארת, שמחה על ההזדמנות. דיני יושבת בשקט. מנותקת. לא קשורה. רק במקרה יושבת כאן מדי שבוע. לא באמת מחוברת. לא קשורה ולא מקושרת.

גם חנהלה נמצאת שם. מקושרת, אבל לא קשורה. רוצה להצטרף, אבל לא מצליחה. לא מעיזה. היא לא ממהרת לבית הדודים, אצלם מתארחת השבת. הם מתחילים סעודה רק בשתיים ואין לה מה לעשות שם קודם. מנסה ללמוד לבד. חושבת, אולי מישהי תשים לב. תקרא לה להצטרף. לא תיתן לה לשבת בודדה.

מתבדה.

אחרי עשר דקות נמאס לה. הולכת לבית הדודים, לרעש של בני הדודים, לתשומת הלב שהם דורשים. תתמודד.

עם מי את הכי מזדהה?

בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭

גיבורות במסך

מקום של חוכמה, כוח ואחריות בעולם הדיגיטלי

לנערות ואמהות בציבור החרדי

base44
Edit with Base44