נעים להכיר, אני

סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע

פרק 5

פרק ד' – הזורעים בדמעה

יום שני, ט"ו שבט תשפ"ב
11:00חנהלה

אני משרטטת לוח "ספירת הגומר" לקראת הטיסה שלי הביתה. עוד חודש וחצי. עוד חודש וחצי של געגועים. ריחוק. בדידות. אנחה שקטה פורצת מליבי. שרדתי עד עכשו, נמשיך לשרוד גם הלאה. איכשהו.

חברות שלי צוחקות עלי. אומרות לי שהיום לא משרטטים טבלאות, עושים במחשב ומדפיסים. הן לא מבינות שזו הדרך שלי להביע את הגעגוע. את הציפייה. הן לא מבינות. כנראה גם לא יבינו אף פעם.

בחצי אוזן אני שומעת את שירה מתחננת לבנות לעזור לה עם ארגון הכנס של כ"ב שבט.

שוב אני נאנחת. זה תאריך שכל כך יקר לליבי. כינוס השלוחות. הלוואי והייתי טסה לשם גם השנה.

"נו מירי, בבקשה. אני לא צריכה הרבה עזרה. רק שמישהי תהיה איתי, באמת." כך שירה.

"שירה, אני באמת מצטערת. בכיף הייתי עוזרת לך. אבל אח שלי מתחתן ויש לנו עומס מטורף."

"לא הבנתי. את מארגנת לו את הדירה? את קונה בגדים לכל המשפחה? מה כל כך מעמיס בלחתן אח?"

"אויש, שירה. מה את לא מבינה. אין לי פנאי לזה וזהו. אני באמת מצטערת."

ממקום מושבי, לא שמעתי צער בקולה. אבל למה זה מטריד אותי? אני בכל מקרה לא יכולה לעזור.

עוד חודש וחצי אגיע הביתה. שם אדאג לתוכנית חווייתית לכבוד י"א ניסן. אארגן אפיית מצות עם הילדים. אולי גם אכין משהו לסעודת משיח של הנשים.

כאן אין לי מה לתרום. כאן אני פרח נובל.

המשפחה, משקה אותי במים. מפריחה אותי מחדש.

דיני

"דיני, אולי בכל זאת תעזרי לי גם הפעם? את יודעת שאני לא מבקשת הרבה. רק שתהיי איתי."

היא באמת נואשת, שירה. אבל היא לא מבינה שזאת בדיוק הבעיה. אף אחת לא רוצה להיות הצל שלה. גם לי נמאס. אני לא יכולה לומר לה את זה. חוץ מזה, שבאמת אין לי ראש לזה עכשו.

כן, דיני? איפה הראש שלך עסוק עכשו? בדברים נורא-נורא-נורא חשובים?

המראות שצפיתי בהם בלילה האחרון עולים מול עיני. כן, בזה בדיוק אני עסוקה עכשו. נעים להכיר, דיני המכורה. ובדיוק בגלל זה אני לא יכולה להפיק עכשו כנסים חסידיים. אני לא יכולה להמשיך להיות סמל ודוגמא. צבועה. זה מה שאני.

מסננת את כל המחשבות. אומרת לשירה דברים פשוטים יותר. מורכבים פחות.

"סבתא שלי מאושפזת, שירה. אמא שלי כמעט כל היום איתה. כל הבית עלי. באמת שאין לי זמן לזה."

וכן, גם כי אני עסוקה בעוד כל מני דברים אחרים שאסור לי לומר לך.

לא לך ולא לאף אחד. בקושי לעצמי.

"אהה..." שירה נבוכה. "וואו. לא ידעתי. שתהיה רפואה שלימה!"

"אמן."

גם לי.

שירה

אני לא מאמינה שאני עושה את זה. באמת שזה מחוסר ברירה. התרגלתי לעבוד מתוך לחץ, אבל תמיד אני חולקת אותו עם עוד מישהי. לבד, זה כבד מדי. אז אני ניגשת לרכזת ואומרת לה שלא אוכל הפעם לקחת אחריות על הכנס. אוי לאותה בושה.

"זה בסדר, שירה." יוכבד מחייכת. קולה מלטף. "את ממש לא חייבת לעשות את הכל לבד. בואי תשתפי אותי במה שכבר יש לך ונראה יחד איך מתקדמים."

"טוב." אני מתיישבת בחדרה הקטן. מובסת. איך נפלו גיבורים?

כנראה שאף פעם לא היית 'גיבורים'. – לוחש לי קול מעצבן. הכל היה הצגה אחת גדולה.

התפזר הקהל. נותרתי מאחורי הקלעים. בודדה.

"שירה, אני בטוחה שכבר חשבת על כמה דברים. אשמח לשמוע." קולה של הרכזת מוציא אותי ממחשבותיי. בחוסר חשק בולט אני משתפת אותה בנושא, בלוגו, ברעיונות. החיוך שלה הולך ומתרחב. אני עוצרת את שטף דיבורי. מבקשת להבין את פשר המבט.

"את מספרת דברים כל כך יפים, אבל בכזה טון כאילו גנבו לך את ההצגה."

ממש כך יוכבד. בול.

"תשתפי אותי מה קשה לך?" היא מפתיעה.

"אני חושבת... אולי טעיתי... אולי אני לא מי שחשבתי...." עלוב מדי, שירה.

"למה, שירה?"

מושכת כתף. "חשבתי שאני מסוגלת ליותר. שאני יכולה להסתדר לבד. פתאום מצאתי את עצמי אובדת עצות. לא מכירה את עצמי ככה."

"גילית שאת לא כל יכול?" ההזדהות בקולה של יוכבד כמעט גורמת לי לבכות. אני רק מהנהנת.

"שירה, בואי תנסי להתמקד במה שאת כן ולא במה שאת 'לא'. תראי כמה עשית מתחילת שנה. תראי כמה רעיונות הבאת גם לעכשו. וזה בסדר שתצטרכי קצת עזרה. בשביל זה אני פה. בסוף, את זאת שעוזרת לי.." היא מחייכת. אבל זה לא מנחם אותי. עדיין לא.

נסגרו הקלעים.

ואין מי שימחא לי כף.

16:00חנהלה

סוף-סוף אני אוזרת אומץ ומרימה טלפון לחיה המשפיעה שלי. כמה זמן לא דיברתי איתה... היא עונה במהירות. נחמדה כתמיד.

"מה נשמע, חנהלה?"

"ב"ה.." שקט. איך ממשיכים מכאן?

"איך בלימודים.. בעצם את תכף מסיימת תיכון... מרגישה כבר את הסוף?"

"אממ.. כן.. נחמד ברוך השם.." אבל לא על זה רציתי לדבר איתך.

"יש לכן מופע שנתי? התחלתן כבר בהכנות?" היא מנסה לדובב אותי. מסכנה. טוב, חנהלה, תיגשי כבר לעניין שלשמו התקשרת.

"כן. יש לנו. עוד לא התחלנו בהכנות. אבל יש לנו כנס של כ"ב שבט."

"אוקי.."

"סתם.. אני.." למה את מגמגמת חנהלה, למה?? "חברה שלי מארגנת את הכנס. וממש הייתי רוצה לעזור לה. היא מחפשת מישהי. אבל אין לי אומץ להציע את עצמי. למרות שאני.. זאת אומרת, נראה לי... שאני יכולה לעזור בכאלה דברים." זהו. אמרתי את זה. למה זה היה כזה מפחיד?

"וואו, חנהלה." עכשו היא בוררת את המילים שלה. אני יודעת. אבל לא אכפת לי. העיקר שתגיד כבר משהו.

"אני בטוחה שיש לך הרבה מה לתרום. אני גם יודעת. סיפרת לי מה את עושה בשליחות. אין שום סיבה שלא תצליחי להרים פרויקטים גם כאן." אני עדיין מסתפקת. אבל מקשיבה למילותיה בצמא.

"תנסי לחשוב מה את יכולה לעשות. במה תוכלי לעזור. כתיבת שיר, רעיונות, ביצוע... ותגיעי מוכנה לחברה שלך. אל תחששי. את בטוח תצליחי."

"הלוואי. תודה, חיה. עזרת לי."

"תספרי לי אחר כך מה עשית, כן? אם תרצי..."

אני בטוחה שהיא שומעת את החיוך שלי מעבר לקו.

עם מי את הכי מזדהה?

בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭

גיבורות במסך

מקום של חוכמה, כוח ואחריות בעולם הדיגיטלי

לנערות ואמהות בציבור החרדי

base44
Edit with Base44