נעים להכיר, אני

סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע

פרק 6

פרק ה' – כמו אבן במים עזים

יום רביעי, י"ז שבט תשפ"ב
16:00שירה

וואו. הפתיעה אותי, חנהלה. בגדול.

באיזה חיוך מנומס קיבלתי אותה כשהציעה לי את עזרתה. סנובית שכמותי... שתי סטירות מגיע לי. ארבע שנים הבחורה לומדת איתי בכיתה ולא הכרתי בכלל במעלותיה.

היא הייתה מהוססת כשפנתה אלי. הודיתי לה על התנדבותה. כבר לא היה לי מה להפסיד...

כך חשבתי. טעיתי.

כי אם הייתי מסרבת לעזרתה, הייתי מפסידה, אוהו מפסידה.

היא הגיעה מוכנה, שופעת רעיונות ומרץ. חדורת שליחות.

עדיין שקטה, עדינה, כן, גם קצת מופנמת. אבל, איך אומרים? מים שקטים חודרים עמוק? זה בדיוק זה.

"שירה? מה שלומך?" אמא מעירה אותי ממחשבותיי. "יש לך זמן למחשבות? אין לך כנס לארגן?"

"אמא... חנהלה, שסיפרתי לך. היא כל כך מוכשרת. אני לא מאמינה שפספסתי אותה ככה ארבע שנים."

"נו... מה זו אשמתך שהיא לא סיפרה על כישרונותיה? טוב שעכשו היא השכילה לפנות אלייך ולהציע את עזרתה... אז תספרי לי שירה, מה אתן מתכננות?"

"וואו. הולך להיות כנס מדהים בעזרת השם, לכבוד הרבנית חיה מושקא." אני נזכרת בערגה בכל התוכניות. לא משתפת את אימי יותר מדי. בשביל מה? לשמוע את הרעיונות הלא יעילות שלה?

רואה את העיניים שלה מצטמצמות. משהו לא מוצא חן בעיניה.

"את לא מעוניינת לפרט?" היא מתירה את הספקות. יכול להיות שהיא פגועה ממני? יש כזה דבר שאימהות נפגעות מבנותיהן?

"אוי, אמא, אין מה לפרט. חנהלה מכינה כמה דברים, אני עושה את חלקי שלי והולך להיות מקסים בעזרת השם." לא מספקת לה את מבוקשה. יודעת שברגע זה אני מאכזבת אותה. לא מסוגלת לנהוג אחרת. "טוב, אני חייבת להתארגן. סיכמנו לצאת יחד לחפש משהו חמוד למזכרת." משלימה את מלאכת האכזבה.

סליחה, אמא.

20:00חנהלה

חזרתי לבית של סבתא עמוסת שקיות. ברוך ה', מצאנו כל מה שרצינו לקראת הכנס. תחושת סיפוק ואושר ממלאים את ליבי. כמה טוב להיות פעילה. לתרום מכישרונותיי. כמה חבל שזה קרה רק עכשו. אבל טוב מאוחר מלעולם לא....

אתקשר עכשו הביתה, להתעניין בשלומם, לשמוע את קולם. קצת להתגעגע... מותר לי, נכון?

אמא על הקו: "חנהלה, מה שלומך?"

"ברוך ה', אמא. מה אצלכם?" למה אני לא מספרת לה על הכנס?

"ברוך ה'. נקווה לבשורות טובות.. אבא נמצא בעירייה כבר כמה שעות."

"מה? למה? מה קרה?" מהדקת את אחיזתי בטלפון. מנסה להירגע. מרחוק, תמיד הכל נשמע מלחיץ יותר.

"מה, עוד לא סיפרתי לך?" אף פעם אתם לא מספרים לי כלום. "יש בעיה עם הבניין של הבית חב"ד. נקווה לטוב..."

"מה זאת אומרת? מה הבעיה?" כנראה שזה לא רק המרחק. אמא לא נשמעת רגועה. למרות מה שהיא מנסה לשדר.

"הכל יהיה בסדר." כן, אמא, שמעתי את האנחה הכבושה. "יש כמה גורמים בעירייה שאינם מעוניינים בפעילות יהודית בעירם. הם מנסים לפעול לסגירת הבית חב"ד והפסקת הפעילות."

הלוואי והייתי יכולה לעלות עכשו על טיסה ולהגיע הביתה באותה מהירות של דפיקות הלב שלי.

הלוואי והייתי יכולה להיות עכשו עם המשפחה. לתמוך. לחבק. לעזור.

לעזור? אני מגחכת. איך בדיוק? תפעילי את הקשרים שאין לך במשרדי העירייה?

טוב, אז לא לעזור. אבל להיות. פשוט להיות שם איתם.

כבר אין סיפוק.

ואין אושר.

רק דאגה עמוקה וגעגועים ממלאים את ליבי.

23:00דיני

אני שוכבת במיטה, אבל לא מתחשק לי לישון. משהו סוער בתוכי, לא נותן לי מנוח. אמא הייתה עם סבתא בבית הרפואה וכל הבית היה עלי. כמו בכל הימים האחרונים. וכשסוף סוף היה לי רגע פנוי לעצמי, החלטתי להרים טלפון לשירה. לפטפט קצת. לשחרר.

"דיני, סליחה, אני עסוקה עכשו עם הכנס של כ"ב שבט... נדבר מחר, טוב?"

לא, שירה. זה לא טוב. לא טוב בכלל. את משאירה אותי בודדה. לגמרי.

אבל אני בכיתה י"ב. צריכה להגיב בבגרות. ולנהוג כך גם. אסור לי לבכות על כזו שטות. מדחיקה.

באין חברות, אני פונה לחבר הכי יקר שלי בזמן האחרון. כמו רובוט חסר רגש ניגשת למחשב הנייד. מבטלת את החסימה במיומנות. נשאבת אל המסך---

אני לא נורמלית. אני חייבת לסגור את זה. איך הדרדרתי לכאן?

זה לא מתאים. אני בחורה חסידית. כן? בטוחה דיני? לא יודעת. הייתי. מה אני היום? כלום. עבד של מסך. של שטויות והבלים. זה מה שנהיה ממני. אבודה בלב ים. טובעת.

בהחלטה של רגע אני מורידה את מסך המחשב. דוחפת אותו אל מתחת למיטה, שלא יפתח בטעות על ידי מישהו אחר.

פותחת מחברת משומשת. מתחילה לכתוב. בלי לחשוב. רק לכתוב. מהלב.

עוד גל סוחף,

מאיים להטביע,

העיניים צורבות מהמים המלוחים.

עוד גל חולף,

כבר עשירי השבוע,

העיניים כואבות משעות מול מסכים.

מכורה, נסחפת, לא מסוגלת לעצור

ממשיכה. מיואשת. ממתינה לאור

שיקרה פתאום נס, שאנצל מהטביעה

ובינתיים אמשיך להתמכר ואשקע…

זה כבר חלק ממני,

הגל כבר לא מאיים.

אני אפתית כמדומני,

אך מצליחה להתקיים.

שעות חולפות ביעף,

כבר לא שמה לב.

ממשיכה עם הסחף

וכבר נדיר שזה כואב.

כי המסך הוא אני

ואני הוא המסך

כל סרטון חדש - הנני

חברים, לא ב'כאסח'.

תגידו שהכל תלוי ברצון,

אבל לי כבר אין סיכוי

קרובה לשיגעון,

בחיים לא אהיה כראוי.

כלפי חוץ נראית מושלמת,

מקושרת חסידית

מבפנים כה מבולבלת,

סתם צבועה ושקרנית.

מסתכלת במראה

כשסביבי גלים שוצפים.

את עצמי כבר לא רואה,

רק שטויות והבלים.

אין לי סיום אופטימי, גם אם הייתי רוצה.

סוגרת את המחברת. טומנת אותה עמוק במגירה. מנגבת דמעה שהעזה לזלוג.

הולכת לישון.

לשקוע במצולות.

***

למחרת, אני מוצאת את עצמי באופן מפתיע קשובה לשיעור תניא. משהו בהסבר של המורה תופס את אוזני ואת ליבי הרגיש.

פותחת את התניא בלהט, פרק כ"ז. מוכרחה לראות את המילים מבפנים:

"...ולכן, אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאוד, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו, לאכפיא לסטרא-אחרא תמיד..."

אני בסדר. נבראתי להיות במלחמה. זה נורמלי שיש מלחמה.

אני בסדר ובעז"ה אהיה עוד יותר בסדר.

עם מי את הכי מזדהה?

בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭

גיבורות במסך

מקום של חוכמה, כוח ואחריות בעולם הדיגיטלי

לנערות ואמהות בציבור החרדי

base44
Edit with Base44