נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק ג' - לבד
"שלום!" אני מודיעה לבני הבית שחזרתי מהלימודים. דואגת שישימו לב לטון העייף/עצבני/חסר סבלנות. אבל הם, עסוקים מדי בצרכים שלהם מכדי לשים לב.
"דיני, אני רעב!" כך בנצי בן השבע.
"אני חייבת עזרה בשיעורי בית!" מודיעה שושי.
"דיני, אמא ביקשה שתוציאי את הכביסה הלבנה מהמייבש כשזה מוכן ותכניסי את הכהה."
"רגע, לאן את הולכת?" אני תופסת בתיקה של נחמי. מה היא מחלקת לי הוראות ומשאירה אותי לבד בתוך כל הבלגן הזה?
"יש לי מבחן ענק בתנ"ך. אני הולכת ללמוד עם רבקי." היא בורחת לפני שאני מספיקה להגיב.
נוחתת על הספה באפיסת כוחות, פלוס עייפות/עצבים/חוסר סבלנות.
"נו, דיני, אני רעב!!!"
"אני לא מבינה, איפה אמא?" למה אני זוכה לקבלת פנים כזו? למה אי אפשר לתת לי קצת לנוח? מאיפה אני אמורה להתחיל עכשו לטפל באחי הקטנים?
שושי מושכת בכתפה. בזווית עיני אני רואה את בנצי גורר כיסא, נעמד בכדי להגיע לארון הממתקים. התייאש ממני. יופי, אחות נהדרת שכמותי. אח שלך רעב ובמקום לדאוג לו את כועסת. אוף.
אני דוחקת את כל הקושי שלי לצד במיומנות רבה. "בנצי, מותק, בא אני אכין משהו לאכול ואחרי זה תקבל גם משהו טעים, טוב?"
הוא נכנע די מהר. כנראה באמת רעב. אני ניגשת לבשל פסטה, אחר כך לטפל בכביסה, לעזור לשושי בשיעורי הבית, לסדר קצת... לעשות, לעשות, לעשות.
העיקר לא לחשוב. לא להתעצבן. לא להרגיש.
סוף סוף אמא נכנסת לבית. נראית עייפה ומותשת. מתיישבת על הכורסא.
אבא כבר עדכן אותנו שסבתא התאשפזה. אמא הייתה איתה כל היום.
אני משתדלת להיות בת נחמדה. מוזגת לה כוס מים ומביאה לה.
"תודה, אני אכין לי קפה." היא מוותרת על המים בהינף יד.
אולי אם הייתי באמת נחמדה, הייתי מתנדבת להכין את מבוקשה. אבל אני לא. רק חומקת לי בשקט לחדרי, טורקת את הדלת. שתסתדר, אמי היקרה. עבדתי מספיק להיום.
הדלת נפתחת.
"לא קיפלת את הכביסה הלבנה?" אני מרגישה את אישוני עיניי מתרחבים בניגוד לרצוני.
"נחמי אמרה לי רק להוציא מהמייבש..."
"בסדר, אבל יכולת לחשוב לבד שהכביסה צריכה גם קיפול. אני לא צריכה לעשות הכל לבד כשיש לי בנות גדולות בבית."
אסור לי לבכות ליד אמא שלי. זה סתם ייתן לה הרגשה רעה ובסך הכל היא צודקת.
מה צודקת? מה? היית פה כל היום עם הילדים. דאגת להם. סידרת את הבית. עשית המון. ובמקום לשמוע מאמא שלך תודה, היא באה אליך בתלונות. את הרי לא האמא כאן, נכון?
נכון, אבל אני באמת מספיק גדולה בשביל לעזור יותר. בפרט כשסבתא מאושפזת ואמא, בטח גם היא מותשת.
אסור לי לבכות. אני לא ילדה קטנה. מחזיקה את הדמעות. מבקשת סליחה ומבטיחה לטפל בכביסה תכף. הדלת נסגרת ואני קורסת על המיטה. אין לי כח לחשוב. אין לי כח לכלום. קמה לקפל את הכביסה.
חושבת על מבצעים, כנסים, חברות, מבחנים.. רק לא על דברים מעיקים מדי. כמו קשר של אמא-בת. כמו מסך מרצד עם תוכן מסקרן. כמו עומס רגשי מטורף.
לא לחשוב. לא להרגיש.
מי עוד מהבנות בכיתה יכולה לעזור לי? המבצע של י' שבט ברוך השם, העלה את הרף. עכשו הכנס של כ"ב שבט צריך להתאים לציפיות. ואני לא יכולה לעשות הכל לבד... דיני לאחרונה מתחמקת ממני. לא רוצה לבקש ממנה טובות. אבל גם שאר הבנות הפוטנציאליות לא ממש משתפות פעולה. יותר נכון, בכלל לא משתפות פעולה. טוב, אפנה לדיני.
"כן, שירה." נשמעת עייפה הבחורה מעבר לקו.
"דיני, אני חייבת אותך לכנס של כ"ב שבט, תקשיבי כבר יש לי תוכנית. ורעיון לנושא ואפילו הלוגו כבר מתבשל אצלי בראש... אני רק צריכה ש...."
"סליחה, שירה. אני עייפה. נדבר מחר, טוב?" ניתוק.
מה קורה פה? זה חרם מאורגן? חיוך ממורמר עולה על שפתיי. כיתה י"ב זה פחות גיל של חרם... אבל מה קרה שכולן נגדי? גם לי יש בגרויות ואמא שצריכה עזרה ועוד מלא עיסוקים... אז מה? אי אפשר למצוא קצת זמן להקדיש לתיכון?
טוב, לפחות אני אנסה בינתיים להתקדם לבד.. שבוע זה לא הרבה זמן בכלל ויוכבד הרכזת לא אוהבת שדברים נעשים ברגע האחרון.
"שירה? הכל בסדר?" אמא שלי הדואגת.
"כן, אמא. מארגנת כנס לכ"ב שבט... אולי יש לך רעיון למרצה מעניינת?"
"יש לי כמה רעיונות." כמובן. "כבר אגיד לך. דיני עוזרת לך גם הפעם?"
לומר? לא לומר? אומרת. "בינתיים אני לבד.. כולן עסוקות מדי."
"אוי.. טוב, לא שאת לא יכולה להסתדר לבד, כן? אלופה שלי! אבל זה לא נחמד..."
כמה שאת חכמה, אמא. "כן, לא נחמד בכלל.. לא יודעת מה יש להן."
"תסבירי להן כמה זה חשוב לתרום לפעילות בבית הספר. זאת ממש שליחות, את יודעת? בתור הבוגרות בתיכון, אתן יכולות להשפיע. להיות דוגמא. יש לכן כל כך הרבה מה לתת. אני בטוחה שתצליחי לשכנע. סומכת עלייך, יקרה שלי. אני כבר עושה לך רשימה מסודרת של מרצות ואולי תרצי גם סדנאות לאחרי או לפני הכנס? משהו כזה בפורמט קטן יותר? טוב אני אראה אילו עוד רעיונות עולים לי. בינתיים תנסי להשיג איזו חברה – שתיים שיעזרו לך."
מה אומר ומה אדבר. לא ממש שכנעה אותי. אבל אני באמת חייבת עזרה. לא יכולה שהכל יהיה על הכתפיים שלי.
עוברת שוב על רשימת הבנות בכיתה. חנהלה? מממ.. שקטה מדי. מופנמת משהו.
האם מופנמת פירושו גם לא מוכשרת? הרי לכל בן אדם יש כישרון מסוים. בטוח גם לה יש מה לתרום.
אבל אם לא? ובכלל, איך ניגשים פתאום לחברת כיתה שמעולם לא החלפתי איתה מילה מעבר ל-'הי' ו-'בוקר טוב'?
תחושה לא נעימה מציפה אותי. איך יכול להיות שיש לי בכיתה בכלל בת כזו?
הזמן קצר מלהתייחס לתחושות משונות. אשאל מחר בכיתה. מישהי תהיה חייבת להתנדב.
"דיני, את עירה?" קולה של אמא מעבר לדלת.
"כן, אמא." עונה לה וקמה לעברה.
"בואי." היא פוסעת לעבר המטבח, אני בעקבותיה. על שולחן האוכל הקטן מונחת צלחת עוגיות ושתי כוסות תה. אני מרימה לאמא עיניים שואלות.
"אני רוצה לדבר איתך." החיוך שלה עייף. ומודאג.
אני מתייבשת. "מה שלום סבתא?"
"צריכים ניסים." אנחה פורצת מליבה ופתאום רחמים ממלאים את ליבי שלי. "תודה על העזרה שלך." היא אומרת פתאום.
אני מקבלת את ההודיה שלה בשתיקה.
"אני רוצה שתדעי שאני מעריכה זאת. וכנראה נצטרך הרבה את העזרה שלך בתקופה הקרובה, עד שסבתא תבריא בעז"ה."
"בטח אמא." עונה לה ומשתדלת להתכוון לכך, למרות הקושי. "אני אעזור כמה שצריך. העיקר שיהיו בשורות טובות."
ושה' יתן לי המון כוחות.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭