נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק ב' – רבות מחשבות בלב איש
אני חייבת להיות ממוקדת ולסיים את הקליפ של מבצע ההכנה. העיניים שלי נעצמות מאליהן. מנערת את ראשי. שותה כוס מים קרים. מנסה להתעורר.
אורות מרצדים בפינת המסך צדים את עיניי. הי, לא ראיתי את הסרטון הזה. משהו חדש?
רגע, איך הגעתי לכאן? אהה חיפשתי משהו לשים ברקע של הקליפ...
טוב אני אראה רק את זה ואחזור לענייני, אולי זה יעורר אותי.
דיני, דיני... על מי את עובדת? את יודעת שזה מדרון תלול שלא תצליחי לעצור. או שאת עפה לישון או שאת מסיימת עם הקליפ. לא פותחת שום דבר אחר עכשו!
הידיים לא מצייתות לי. גם לא העיניים. שכבר לא נעצמות אל מול המסך המהבהב.
אני נסחפת. אני יודעת. אין לי אפילו את הפריבילגיה לומר שלא שמתי לב. כי אני כן. אבל לא מסוגלת לעצור.
מחר, איכשהו, הקליפ יהיה מוכן.
הרכזת החברתית תודה לי. משפיעת השכבה תהיה גאה בי. הטתיות יסתכלו עלי בהערצה.
ורק אני אדע, למה לקח לי כל כך הרבה זמן לערוך אותו.
נכנסת למטבח בעצלתיים. חייבת כוס קפה. אחרת לא אשרוד בכיתה.
"בוקר טוב, דיני" אמא מקבלת את פני. אני מחזירה לה חיוך עייף.
"מה קרה? מתי הלכת לישון?"
"אההה..." אני מפהקת בתגובה. "ערכתי משהו למבצע ו...."
"שיהיה בהצלחה דיני. אני חייבת לזוז. יש לי היום הרצאה בסמינר והוא עדיין לא מוכן."
אני נועלת שפתיים. בכח.
כמו בכל פעם שאמא מתחילה לדבר. למהר. להבהיר כמה היא עסוקה.
לא רוצה, לא צריך.
נועלת גם את הלב.
חוברות לימוד, ערכות, ג'ינגל, פרוספקט הסברה, קליפ – את זה דיני עושה. אני מקווה.
חייבת שהמבצע הזה יצליח. שבנות ישתתפו. שיהיה מרשים, יפה.
צריכה לחשוב על איזה מזכרת לסוף. איך לא חשבתי על זה קודם?
אולי אפשר לשדרג את המבצע? צריכה לדבר על זה עם דיני. משהו עוד חסר.
נכון שהיום הוא מתחיל, אבל אולי עוד אפשר לעשות משהו... חייבת לעשות עוד משהו!
"שירה? צריכה עזרה?" אמא הטובה והמסורה. כנראה שמה לב שאני בסערה.
טוב, מתי אני לא בסערה? לא משנה.
"אה, סתם אני מנסה לחשוב איך אפשר לשדרג את המבצע. נראה לי הוא לא מספיק אטרקטיבי."
"תמיד אפשר יותר." איך ידעתי שזה מה שתגיד. וכצפוי, היא לא מסתפקת בזה. מתחילה להעלות רעיונות בקצב. חלקן מעשיות. רובן פחות. "מאוחר לך, לא?" עוצרת בפתע.
אני מעיפה מבט לשעון. כמו תמיד, אמא שלי צודקת.
"תודה אמא. אני אחשוב על הרעיונות שלך. זזתי."
"בהצלחה שירה!"
בכיתה אני נתקלת בראש שמוט על השולחן.
"דיני?"
"אה?" הראש מתרומם בפיהוק שואל. "שירה. שלחתי לך את הקליפ בדרייב, ראית?" הראש נשמט בחזרה.
"תכף אראה... מה איתך?"
"אהה..." הפעם הפיהוק מתמתח. "סתם עייפה... הלכתי לישון מאוחר. הכל מוכן?"
"ברור." אני מסתירה את חוסר הביטחון שלי מאחורי ערמת חוברות לימוד מעוצבות בקפידה. "את תעברי איתי בכיתות?"
"אהה." פיהוק מסכים.
בסוף היום אני מוצאת לנכון להחמיא לדיני על חלקה בפתיחת המבצע.
"הקליפ יצא מהמם!" אומרת לה ומתכוונת לכל מילה.
היא נוברת בתיקה כאילו לא שמעה. אני מנסה שוב. "ממש אהבתי את האפקטים ששמת, הבנות היו מרותקות וזה גרם להן להקשיב לכל הפרטים." היא עדיין לא מתייחסת. זה נראה לי מוגזם. "דיני?"
"כן, שמעתי. תודה, שירה. ברוך ה'." תודה לך שאת מגיבה באמת.
"הכל בסדר?" אני מנסה להיות נחמדה.
"כן, כן. סתם אני עייפה. תודה שירה, שמחה שאהבת." התגובות שלה נהיות מוזרות מרגע לרגע. אבל לפני שאני מספיקה לחשוב איך והאם להמשיך בשיחה, היא יוצאת מהכיתה כמעט בריצה.
כאילו בורחת מעצמה.
רציתי להתנדב. להציע את עצמי. כששירה הכריזה בכיתה שהיא צריכה מישהי אלופה שתכתוב שיר לכנס של י' שבט, ידעתי שאוכל לעשות זאת.
ידעתי? כך חשבתי. אני כבר לא בטוחה.
ניסיתי לומר בקול שאני מוכנה לקחת על עצמי את המשימה. מה זה מוכנה? רוצה. משתוקקת.
כמה שירים כבר כתבתי לקהילה שלנו? מזמן הפסקתי לספור...
וכמה מחמאות קיבלתי עליהם? מזמן שכחתי..
מה שבטוח, שכבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך מסופקת כמו אז.
אולי זה הזמן?
אז ניסיתי לומר. אבל קולי בגד בי. בקושי אני שמעתי אותו אומר "אולי אני יכולה..", כל כך אומלל. אפילו מלגלג משהו.
כן חנהלה? את יכולה? את מסוגלת לעשות משהו שיעלה על במת התיכון? כנראה שלא.
גם הקול הלוחש השתתק לחלוטין.
האם הוא הבוגד? או שמא אני זאת שבוגדת בעצמי?
משתיקה גם את הקול הזה.
שימשיך הוא להיות זה שבוגד בי.
אני נכנסת לבית השקט של סבתא. השקט הזה רועש לי. מרעיד את הלב בכל פעם מחדש.
איפה האחים שיקפצו עלי בסוף יום לימודים? מבט בשעון מזכיר לי שהם עדיין במסגרות שלהם. אפילו להרים טלפון לא שייך עכשו.
מחממת מהאוכל שעל הכיריים. בטח סבתא אצל אחת השכנות, מפטפטת לה בהנאה.
אולי גם אני אלך לפטפט עם מישהי?
מגחכת לעצמי. מזכירה שלחברותיי יש אחר צהריים עמוס באחים ועזרה בבית.
רק אני מובטלת. וכל כך רוצה להיות משמעותית.
לו רק הייתה לי במה לעמוד עליה. להכריז לעולם שגם אני יכולה. גם אני מסוגלת.
לו רק הייתי יכולה לבקש שיתנו לי הזדמנות.
כי גם לי יש מה לתרום לעולם.
כך לפחות, אני רוצה להאמין.
לא רוצה לבגוד בעצמי יותר.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭