נעים להכיר, אני

סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע

פרק 14

פרק י"ג – נעים להכיר, אני!

יום שלישי, י"ב אדר ב' תשפ"ב
07:00דיני
יום המופע הגיע. אני שוכבת במיטה. אין לי חשק לקום. גם אין לי כל כך לְמה. אין לי שום חלק במופע הזה.

לא כך דמיינתי את עצמי כי"בתית ביום המופע השנתי. תמיד הסתכלתי בהערצה על המארגנות וחיכיתי להיות בשלב הזה גם. לא היה לי ספק שאקח חלק פעיל בהפקתו. יחד עם שירה כמובן.

שירה... היא נשארה אותו הדבר. יוזמת, פועלת, עושה, עסוקה. לא השתנתה.

אותי השאירה בצד.

כמו פרח קמל שמאבד את יופיו. שמשיר מעליו את עלי כותרתו. ומסביבו כולם פורחים.

מה קרה לי?

איך הגעתי למצב הזה?

"דיני? את לא קמה?" נחמי מתרגשת, כאילו היא הולכת לשחק תפקיד ראשי. בסך הכל עולה לבמה לכמה דקות של ריקוד בין שלושים בנות נוספות.

"דיני?! כבר שבע וחצי, מה איתך?" אני מתכסה בשמיכה עד מעל לראש. שתבין שאני לא ממהרת לשום מקום.

"מה עובר עלייך?" היא לא מבינה. מורידה את השמיכה מראשי. זה כבר יותר מדי בשבילי.

"תעזבי אותי! לכי תהני מהריקוד שלך ואל תתערבי לי!" לא מחכה לתגובה. מתכסה חזרה בשמיכה. ממשיכה לשכב. שומעת אותה יוצאת מהחדר.

ושוב הדמעות מופיעות בעיניי. בפעם המי-יודע-כמה בתקופה האחרונה.

'טוב, דיני, את לא באמת מתכוונת להישאר במיטה היום. קומי, תתארגני ותשתדלי להנות ממה שיש'.

אני אומרת תודה לקול השפוי הזה שעוד קיים בתוכי.

ענת תהיה גאה בי.

גם אני זוכרת להיות גאה בעצמי.

קמה. מתארגנת. מקווה למצוא משהו לעזור בו. אם לא בהכנות, לפחות ביום המופע.

מגיעה לבית הספר באיחור קל.

נראה, שאף אחת לא שמה לב להיעדרי.

טוב, החלטתי שאני רוצה להנות, נכון? מחפשת את חנהלה. מוצאת אותה בכיתה, יושבת עם הבנות שמציגות.

"חנהלה?" אני פונה אליה בהיסוס קל. היא מרימה אלי מבט מופתע. בצדק. לא זוכרת מתי פניתי אליה בפעם האחרונה, אם בכלל.

"יש משהו שאני יכולה אולי לעזור?" מתביישת בעצמי. מה נזכרתי עכשו?

אבל מבטה המופתע של חנהלה מתחלף בחיוך מרוצה. "בטח! צריך מישהי שתפקד על ארגון האולם. הייתי אמורה לעשות את זה, אבל אני רואה שלא אספיק. תוכלי לקחת את זה על עצמך?"

מהר מאוד מוצאת את עצמי באולם. מחלקת הוראות, מדגימה, נמרצת, פעילה.

כמו פעם.

רק בלי שירה ברקע.

"דיני! חנהלה העבירה לך את התפקיד?" איך היא הגיעה לכאן פתאום?

"אני חושבת שאני ממלאת אותו לא רע." עונה לה.

היא מעיפה מבט לאולם. אני לא אוהבת את המבט הזה. ביקורתי מדי.

"ברור. תודה דיני! כיף שאת לוקחת חלק!" היא מפתיעה אותי בתגובתה.

"כיף לי לקחת חלק." מחליטה להיות נחמדה בחזרה. ומתכוונת לכל מילה.

באמת כיף לקחת חלק.

לפרוח,

לצמוח.

לא להיות עוד פרח נובל.

00:00שירה

המופע מאחורינו. האולם כבר מזמן התרוקן מנשים ובנות. נשארנו רק הי"בתיות. לחגוג ולסדר במקביל. היה מוצלח, יפה ומרשים ברוך ה'. מנסה למצוא את חנהלה, השותפה שלי להצלחה הזו.

בליבי, אני מסמנת לעצמי הצלחה נוספת.

הפעם, לא עשיתי הכל לבד.

כמעט הכל. התחלתי לבד. אבל גם למדתי לשחרר. לפחות קצת.

"חנהלה!" אני מוצאת אותה בחדר התלבושות. "שתהיי בריאה. איך יש לך כח לטפל בזה עכשו?"

"אם לא עכשו, אימתי?" היא עונה לי בחיוך. קורנת מאושר. מסיפוק.

"עשינו את זה, אה?" מנסה לפתח איתה שיחה.

היא מהנהנת תוך כדי קיפול חצאיות אל תוך שקית זבל שחורה בדרך לכביסה.

"למה את מקפלת אם זה ממילא הולך להתכבס?" אני תוהה.

היא מושכת בכתפה. "נראה לי יותר נעים ככה." עוצרת פתאום. מישירה אלי מבט.

"תודה, שירה." שוב החיוך הזה. מרחיב את ליבי. "תודה שנתת לי הזדמנות לקחת חלק בהפקה הזאת."

"האמת ש..." נעלמו לי המילים. לא רגילה לומר את מה שיושב לי על הלב. "האמת שאני באתי להודות לך." מצליחה לומר לבסוף. היא מצפה להמשך. בצדק.

"עקבתי אחריך. ניסיתי להבין איך את מצליחה להיות כל כך שלווה. רגועה. לעבוד בלי לחץ למרות כל העומס." החיוך המסופק שלה מתחלף לאחד מובך. לא נורא, מותר לה. "לא ממש הבנתי איך את עושה את זה... כנראה אופי כזה שאני לא זכיתי לו. אבל זה כן עזר לי להבין שאולי משהו בהתנהלות שלי לא תקין. והחלטתי לנסות לשחרר קצת. מה את אומרת, הצלחתי?" השאלה שלי מוציאה אותה מהמבוכה.

"אני חושבת שאת בהחלט בכיוון הנכון." היא אומרת לי. "תעזרי לי לסיים פה?"

"בשמחה!"

חנהלה

כשאני נכנסת לבית של סבתא, השעה כבר כמעט שתיים בלילה. הורי ואחי ישנים כולם. גם אני ממהרת להתארגן לשינה ונשכבת במיטה. מתקשה להירדם.

האדרנלין זורם בעורקי, לא נותן לי לשכב במנוחה.

אני משחזרת את החודשים האחרונים. איך נכנסתי לעולם העשייה. להפקות, יחד עם שירה.

איך כל כך מהר נפתחתי והתפתחתי. ויותר אני לא חנהלה השקופה, השקטה והמופנמת.

תחושה שונה ממלאת את ליבי.

משהו שלא היה לי קודם.

פעם, בשיחת טלפון עם חיה המשפיעה שלי, היא אמרה לי ששמעה באיזו הרצאה, שבלב צריך להיות ספוג. כזה שיספוג את המחמאות, את הרגשות הטובים. ישמור אותם אצלו לעולמים.

אמרתי לה אז, שבלב שלי יש טרמפולינה. כזו ששומעת את המחמאות, נהנית ומיד מקפיצה אותם החוצה. מחוץ ללב.

כנראה שהטרמפולינה התקלקלה. כי תחושת הסיפוק עכשו לא ממהרת לצאת. וכמה טוב שכך.

ישנם תהליכים שזקוקים לזמן שלהם. לקצב שלהם. בסוף, גם תורם מגיע.

המחשבות שלי נודדות לבית חב"ד של הורי. לשליחות של כולנו. אני לא יודעת מה יהיה עם זה. מה הקב"ה רוצה מאיתנו בניסיון הזה.

אבל אני יודעת, שהכל בידיים שלו.

וגם לסיפור הזה, יש קצב ומטרה משלו.

בינתיים, לי יש את השליחות האישית שלי כאן, בארץ. וכמה טוב שהקב"ה עזר לי לגלות את הכוחות שלי גם כאן. להשתמש בכישרונות שלי במקום שבו אני נמצאתי.

כמה טוב שיכולתי להכיר את עצמי מחדש.

עם מי את הכי מזדהה?

בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭

גיבורות במסך

מקום של חוכמה, כוח ואחריות בעולם הדיגיטלי

לנערות ואמהות בציבור החרדי

base44
Edit with Base44