נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק ז' – שפכי כמים ליבך
היא עומדת מולי. אני מרימה אליה את עיני וממהרת להשפיל. מנסה שוב. משפילה. לא מצליחה. לא מסוגלת להישיר אליה מבט.
לבחורה שבמראה.
לעצמי.
מה קורה לי?
אני שונאת את עצמי. שונאת. ש-ו-נ-א-ת. אני דפוקה. אני צבועה. אני הבן אדם הכי גרוע ביקום.
מתחשק לי להסיר כבר את כל המסכות. להשיל התחפושות. שכל העולם ידע מי זו הצדיקה והחסודה, כביכול, שעומדת מולם. שמשקרת להם.
הדמעות זולגות בחופשיות.
לא אכפת לי. התרגלתי אליהן. כל עוד דלת החדר סגורה, אני אבכה כמה שארצה. כי המצב שלי גרוע. ומותר לי לבכות.
השעון הוורוד שעל הקיר חושב קצת אחרת. לא נותן לי הרבה זמן להרגיש מסכנה. צריכה לצאת לכיוון האוטובוס שייקח אותי לבית הרפואה בו מאושפזת סבתא.
אני מנגבת את הדמעות. עוצרת אותן בכח. מחכה דקה-שתיים שהעיניים יחזרו לעצמן. שלא יישאר שום סימן.
מסתכלת שוב במראה.
מתחמקת ממפגש עם עיניים מאשימות. כאובות. מאוכזבות.
באוטובוס, אין לי מראה.
אבל המחשבות מתרוצצות במח בלי הפסקה.
ה'סמארטפון' בוער לי בכיס. טיפש שכמותו. חסר חסימה. חסר רסן.
קשה להתמודד מולו.
קשה עוד יותר להתמודד מול המחשבות.
והמתכת המרובעת הזאת עוזרת לי לברוח.
לברוח מעצמי.
אז אני מוציאה את המכשיר, מעבירה באצבעי על עיגולים. מסירה חסימה.
התמונה של הרבי מחייכת אלי מהמסך. אני עוצמת עיניים. לא מסוגלת להסתכל. יודעת טוב מאוד בשביל מה הוצאתי את המכשיר הזה מהכיס.
יודעת גם למה התמונה הזאת מופיעה לי כאן.
אתמול, באיזה רגע של צדקנות, החלטתי לשים אותה ברקע. שימנע ממני לעשות את מה שאני רוצה. מה שאני, בעצם, לא רוצה. שיעזור. שיעצור.
אז אני רוצה או לא? מה אני רוצה באמת??
ושוב הדמעות. ואין חדר. ולא דלת נעולה. אוטובוס מלא למחצה. אבל לא אכפת לי.
מסובבת את הראש לחלון.
נותנת דרור למחשבות.
אני חסידית. אני רוצה להיות. לא מעוניינת בשטויות. לא מעוניינת בהתמכרות הזו.
רוצה להיות מקושרת. מחוברת לאמת, לקדושה.
אבל קשה לי. נסחפתי. וכבר לא מצליחה לעצור. אני צריכה עזרה.
רגע לפני שאני יורדת מהאוטובוס, אין לי נחמה.
אבל לפחות אני יודעת,
מה אני באמת רוצה.
"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות" (היום יום כ"ה תמוז)
הטלפון מצלצל. השם שעל הצג מספר לי שזאת יוכבד, הרכזת החברתית. מה היא רוצה ממני?
"הלו?" אני עונה בלי הרבה חשק.
"שירה, מה קורה?" היא נמרצת כתמיד. אני לא.
"בסדר, ב"ה.."
"נו, שירה, את יודעת למה התקשרתי. המופע השנתי, מה קורה?"
"מה את רוצה ממני, יוכבד?" משחקת את עצמי תמימה.
"מה זאת אומרת, אני צריכה אותך. את הכישרונות שלך. את המרץ, החיות, המסירות." היא מגזימה. כך נראה לי. אבל נעים לי לשמוע את המילים האלה.
"למה אותי?" נודניקית שכמותי. מנסה לסחוט מחמאות בכח. אני שומעת אותה עוצרת. נעצרת.
"אני מעריכה אותך, שירה. יש לך כל כך הרבה מה לתרום." היא כנה. אני שומעת את זה בקול שלה. שותה את מילותיה בצמא.
"מעריכה אותי?" קשה שכמותי. "על מה? על מתנות שקיבלתי משמיים?" ולמה יש לי דמעות בעיניים?
"על השימוש שאת עושה בהם, שירה. קיבלת מתנות ואת יודעת לעשות בהם שימוש ולנצל אותם לטובה ולתרום לעולם מכל הטוב שה' נתן לך."
נושמת עמוק. נותנת לדמעות לזלוג. דמעות של בלבול מהולות בהקלה.
קצת הערכה כנה, זה כל מה שהייתי צריכה.
"אוקי, יוכבד. מה צריך למופע?"
בהמשך היום, כשאמא מבקשת את עזרתי בשטיפת הכלים, אני כבר עמוק בתוך החיפושים אחר סיפור מתאים. היא מוצאת אותי מעיינת בספר, כשכמה נוספים פתוחים על מיטתי.
"אז במה את עסוקה בסוף?" החיוך שלה רחב, מאושר. ואני שמחה להעניק לה את האושר הזה.
"בסוף אני כן לוקחת חלק במופע השנתי. מחפשת סיפור, את רואה...?"
"רואה, רואה... מה הכיוון? משהו היסטורי? עכשווי? משולב? תסתכלי אולי בספרי היסטוריה של אבא, בטוח תמצאי שם משהו להשראה."
"תודה, אמא." מחזירה לה מבט מחייך.
הכלים שבכיור נשכחו.
העיקר שהחזרתי נחת.
שוב ההורים בעירייה. כבר שבוע שאני לא מצליחה להשיג אותם נורמלי לשיחה. למה הם לא יכולים פשוט להתקשר אלי כשיש להם זמן? או שאף פעם אין להם זמן.. הלב שלי מתכווץ עם המחשבה הזאת. לי? לבת הגדולה שלהם אין להם זמן?
טוב שאני עסוקה עם המופע השנתי. זה קצת מסיח את דעתי מהדאגה והגעגועים.
טוב שהיה לי את האומץ לפנות ליוכבד. נכון שהיא עדיין העדיפה לגייס גם את שירה. ודווקא את שירה. אבל העיקר שגם אני פעילה ופועלת, עסוקה ועמוסה.
הטלפון מצלצל. אבא על הקו. הוא קורא מחשבות? מרגיש אותי מעבר לים?
"אבא? מה נשמע?"
"חנהלה, ראיתי שחיפשת אותי. מה שלומך?"
"בטח חיפשתי אותך. כבר כמעט שבוע שאני מנסה להשיג אתכם ללא הצלחה. מה איתכם? מה חדש עם הבית חב"ד? משהו מתקדם?"
"יהיה טוב בעזרת ה'." אבא מנסה לשדר אופטימיות כמו תמיד. אני כבר מתקשה להאמין.
"אבל מה קורה? מה הם אומרים?"
הוא לא מצליח לכבוש את האנחה. "הם טוענים שהבניין לא מיועד לפעילות ציבורית. סתם אנטישמים... אבל זה מוסד של הרבי והכל יהיה בסדר."
"בעזרת ה'." הפעם תורי.
"מה איתך, חנהלה? מה חדש אצלך?"
"ב"ה. עסוקה עם המופע השנתי. האמת שדי עמוסה." איזה כיף לשתף את אבא. למה אני לא עושה את זה כל יום?
"העיקר עמוסה מסיבות טובות." אני שומעת את הקול שלו מחייך מעבר לים. "יופי, חנהלה. הגעתי עכשו לבית של אחד הגבירים שלנו, יש לו קשרים בעירייה, אני מקווה שהוא יוכל לעזור לנו. שמחתי לדבר איתך. בהצלחה!"
הוא מנתק.
השיחה הייתה קצרה. מאוד אפילו.
אבל סיימתי אותה עם חיוך על הפנים.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭