נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק י' – סייג לחכמה
'לשירה, מגיע לך קצת לנשום ולנוח. תהני.'
אני הופכת את הפתק לצידו השני. גם שם לא מופיע שם הכותבת. ה'פסק-זמן' שדבוק אליו בחתיכת סלוטייפ כבר חצי נמס. גם ככה אין לי חשק לאכול שוקולד שהגיע ממקור אנונימי. מי זאת בכיתה שכל כך דואגת לשלומי עד כדי כתיבת פתק שכזה והנחתו על שולחני? מעיפה מבט סביבי. אף אחת לא שמה לב למה שמתחולל בקרבי. הכיתה ברובה ריקה. כולן עסוקות בהכנות למופע הקרב ובא. הבודדות שכאן מפטפטות להנאתן, לא מעיפות עלי אפילו מבט.
יש כאלו שרואות בי סנובית. אני יודעת. זו שמתחנחת לרכזת החברתית וחושבת שהיא הכי מוכשרת בהכל.
אני לא כזו.
לפחות, לא רוצה להיות כזו.
אני בסך הכל נהנית מהעשייה. מותר לי, לא?
ואם לא אני, מי בדיוק הייתה דואגת למופע השנתי?
קורסת על הכיסא. משתכנעת מהפתק. באמת זקוקה לרגע של נשימה.
חוזרת לעיין בו. מנסה לפענח את הכתב. מי זו יכולה להיות?
"שירה?! את יושבת על הכיסא רגל על רגל שבוע לפני מופע?!" אני מרימה עיניים לשטערני. מנסה להבחין על פי הטון אם היא צינית או רצינית. העייפות שלי לא עוזרת לי בהבחנה.
"מה את מסתכלת עלי ככה? חודשיים לא רואים אותך בכיתה, עכשו נזכרת להתיישב פה?"
אני לא מספיקה לפתוח את הפה בכדי לענות, כשאוריה מצטרפת, למה שמתברר כמתקפה:
"חודשיים? מתחילת שנה לא רואים אותה בכיתה. פה כנס, פה מבצע, הפסקה חסידית, התוועדות... בחורה עסוקה זאתי. את בכלל בכיתה שלנו שנכנסת להתיישב כאן?"
חיוכי הבנות מסביב לא נעלמים מעיני. מאיפה הן צצו פתאום כולן? לפני רגע הכיתה הייתה ריקה.
"נו מה את שותקת? תמיד יש לך מה להגיד. פתאום את נאלמת דום? מה קרה?" מה שטערני רוצה ממני? איך נקלעתי לסיטואציה הזו?
"היי, מה זה? מי פרגן לך שוקולד?" אוריה מרימה את הפתק ומקריאה בדרמטיות לאוזני כל: "'לשירה, מגיע לך קצת לנשום ולנוח. תהני.' וואו... איזה מרגש... יש לך מעריצות פה בכיתה..."
"שירה פה?" יוכבד, הרכזת החברתית, מצילה אותי מהמצב. או שמחמירה אותו, אחד מהשניים.
"כן, אני באה." מצליחה להתעשת. עוברת בין הבנות שנועצות בי מבטים לא ברורים. הרגליים שלי כמעט רצות לחדר הרכזת האהוב עלי. נשאבת חזרה לעשייה אין סופית.
בדרכי הביתה, הכל צף מול עיניי שוב. הפתק, השוקולד הנמס, בנות הכיתה.
הן מקנאות. מחליטה מיד. הן פשוט מקנאות בי. אשמתן.. היו רוצות, היו לוקחות גם חלק.
את שתלטנית. אומר לי קול אחר. את לא מאפשרת לאף אחת אחרת להיות שותפה בהוויי החברתי. הכל את עושה לבד.
אני לא אוהבת את הקול הזה. מנסה לחשוב על דברים אחרים. פתאום רואה את דיני מלפניי. קוראת לה.
היא עוצרת.
"מה נשמע?" מנסה לזרום. כאילו לא קרה בינינו כלום לאחרונה.
"היה לך טעים השוקולד?" היא שואלת בתגובה.
"זאת את?" אני מרגישה במשחק השאלות.
"זאת אני." היא לא זורמת עם המשחק.
אני שותקת. לא יודעת איך להמשיך מכאן.
"נמאס לי לראות אותך כל היום מתרוצצת." היא אומרת פתאום בכנות לא אופיינית.
"נמאס לך לראות אותי? או שפשוט היית רוצה גם?" השאלות שלי לא נגמרות היום.
היא שותקת. ואז נאנחת עמוקות. "כן, כנראה שהייתי רוצה גם." מודה לבסוף.
"אז הפתק הזה היה ציני.. הוא לא בא מתוך רצון טוב..." אני חושבת בקול. לא בוררת את מילותיי.
"כנראה..." היא ממשיכה להודות.
אני עוצרת. רוצה לתפוס את המבט שלה. להבין.
"תגידי," מנסה לנסח את השאלה הבאה שלי "מה אתן רוצות ממני? את וכל הכיתה. את ראית את המתקפה שעברתי היום? למה את לא באה ומדברת? אני הצעתי לך לקחת חלק, ביקשתי שתעזרי לי, למה אני מקבלת את היחס הציני הזה עכשו? למה זה מגיע לי?"
"קשה לעבוד איתך, שירה." היא מישירה מבט. היא רצינית. אין ציניות בדבריה. "את תמיד עושה הכל. לא משאירה מקום לאחרות."
"אהה וזו אשמתי?" אני רוצה לברוח. "זו אשמתי שאף אחת לא לוקחת אחריות? זו אשמתי שנהיית לאחרונה כל כך ממורמרת ולא נחמדה? זו אשמתי שאני קורסת תחת עומס של מטלות רק כי לאף אחת אחרת לא אכפת מההוואי החברתי אצלנו?"
"תגידי," הפעם היא מחזירה לי בשאלות "יש לך בכלל מושג מה עובר עלי שאת באה אלי בטענות? יש לך מושג עם מה אני מתמודדת?"
אני שוב שותקת. רואה את הנצנוץ בעיניים שלה. מרגישה אותו בעיניים שלי.
"ולמה את חושבת שאצלי הכל קל?" בכל זאת עונה לה בסוף. בשקט. שקט רועם. "גם את לא יודעת הכל עלי. גם את לא יודעת עם מה אני מתמודדת. אז למה לך מותר לבוא בטענות?"
עכשו היא שותקת. מעניין אם אצלה השתיקה תחזיק יותר זמן.
נראה שכן. כי היא פשוט מפנה אלי גב ומתקדמת בצעד מהיר.
משאירה אותי לבד.
עם הנצנוץ בעיניים שהפך לדמעות.
אני מחליטה לחייג לשירה. שעה עברה מאז שכתבתי לה והיא עוד לא ענתה לי. זה מוגזם לערב מופע שנתי. שומעת צליל ארוך של חיוג למשך שתי שניות ואז צליל מקוטע שמבשר לי על ניתוק. פשוט כך. מצאה לה זמן לסנן אותי.
בסך הכל צריכה לברר אם היא מתכננת ללכת מחר לאולפן לדבר עם המקליטה לדיוקים אחרונים, או שאני צריכה להתארגן לזה. בסוף היום היה נשמע שהיא לוקחת את זה על עצמה, אבל סיכמנו שתעדכן אותי סופית. מה יהיה?
מנסה שוב בהודעה: 'שירה, את יכולה רק לעדכן אותי בבקשה מי הולכת לאולפן מחר?' רגע לפני שליחת ההודעה, מחליטה להוסיף עוד שני סימני שאלה ליתר ביטחון. שתפנים שזה דחוף.
במפתיע, הטלפון שלי מצלצל והיא על הקו.
"תגידי, למה לך אף אחת לא מציקה?!" היא תוקפת אותי עוד לפני שאני מספיקה לומר משהו.
"מה?" לא מבינה על מה היא מדברת.
"גם את, כמוני, לא נמצאת בכיתה, מתרוצצת, עסוקה. למה זה לא מפריע לאף אחת? למה רק בי כולן מקנאות?"
אני שותקת. אין לי יותר מדי מה לומר. בעצם, אין לי שום דבר לומר.
"למה את שותקת? גם את נגדי?"
"מה?! לא, מה פתאום!" ממהרת להגיב. שוקלת איך להמשיך.
"אז תסבירי לי. בבקשה." היא ממשיכה במקומי. מבקשת בדרישה.
"אני באמת לא יודעת, שירה..." אני באמת לא יודעת מה לומר לך בלי לפגוע.
"שירה, תירגעי, בבקשה." מתחננת. לא יודעת לנהל שיחות מוזרות כאלה. יש מישהו שיודע?
"טוב." היא נכנעת במפתיע. כנראה הבינה שממני לא תבוא הישועה. "לכי את לאולפן מחר. אני חייבת לנוח. את יודעת מה צריך לומר למקליטה, כן?"
"כן, בטח. ישבנו על זה היום ביחד עם יוכבד." מזכירה לה.
"צודקת." היא ממשיכה עם הכניעה. "בהצלחה." אפילו מצליחה להיות נחמדה.
אני שומעת צליל של ניתוק.
מרגישה דקירה בלב.
חוזרת למשפחתי שנמצאת איתי בארץ,
מרפאים כל כאב.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭