נעים להכיר, אני

סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע

פרק 7

פרק ו' – בסוף יהיה טוב

יום שני, כ"ב שבט, תשפ"ב
13:30חנהלה

"יישר כח, חנה! היה מקסים!" אני מסתובבת לכיוון הקול המחמיא. רכזת השכבה, בכבודה ובעצמה.

אני מחייכת בנימוס. "תודה, ברוך השם." מיד אחריה מורה נוספת טופחת על שכמי. גם החברות מפרגנות מכל הלב. לכולן אני מחייכת. למה לא? סוף-סוף עשיתי שימוש בכישרונות שלי גם כאן. יזמתי, ארגנתי וברוך השם היה מוצלח כל כך. אז למה אני לא מרגישה שאין מאושרת ממני? למה המחמאות לא מתיישבות לי על הלב?

זה לא רק הבית חב"ד שלנו שבסכנה. זה משהו אחר שמפריע לי. לא נותן לי להרגיש סיפוק. לשמוח בהצלחה שלי.

בסיום הלימודים אני מתקשרת למשפיעה שלי. נאמנה להבטחתי לספר לה על ההצלחה.

"איזה יופי, חנהלה! אני כל כך שמחה לשמוע שהיה מוצלח!" היא באמת שמחה. אני שומעת את זה בקול שלה. "אבת למה זה נשמע שאת לא מתלהבת?" איך היא יודעת?

אני נאנחת. בקול, בכוונה, שתשמע. "לא יודעת, חיה... אני לא מרגישה שעשיתי משהו גדול. לא מצליחה לפרגן לעצמי.. לא יודעת אפילו למה. אולי כי אני יודעת שאני מסוגלת להרבה יותר?"

"בטח שאת מסוגלת להרבה יותר." היא מתכוונת לעודד אותי? "ומה שעשית היום ובכל ההכנות, הייתה התחלה טובה שבהחלט מגיע לך כבוד על כך." אה.

"טוב.." לא יודעת מה אני אמורה להגיב.

אני שומעת אותה מחייכת מעבר לקו. "יהיה טוב, חנהלה, מה הפרויקט הבא שלך?"

"פרויקט הבא?"

"כנס? מבצע? בעצם יש את המופע השנתי שלכן, מה את מתכננת לעשות בו?"

"אני אמורה לעשות משהו?" מה האדישות הזו שהשתלטה עלי פתאום? נבהלת מעצמי. לא מבינה מה קורה.

"חנהלה? יש עוד משהו שמפריע לך? את נשמעת לא רגועה?"

"מה? לא... כנראה אני עייפה... תודה חיה. נדבר...." ממהרת לנתק. לפני שתחקור ותשאל יותר.

כי אין לי תשובות.

לא לה ולא לעצמי.

16:00שירה

נכנסת הביתה. מותשת. מזדרזת לכיוון החדר, מקווה לא להיתקל באף אחד בדרך.

הטפיחות על השכם שקיבלה היום חנהלה מכל עבר, לא נעלמו מעיניי. רק לי לא אמרו שום דבר. רק אותי שכחו. מרוב שהתרגלו לראות אותי על הבמה, כבר מקבלים את הכל כמובן מאליו. עכשו לא מתחשק לי כלום. רק לישון, לנוח, קצת לשכוח.

"שירה, איך היה?" אמא מנפצת תקוות.

"ברוך השם. מעייף." רומזת בעדינות על תוכניותיי לרגע זה.

"זהו? רק מעייף?" היא צוחקת. לא מבינה רמזים. "יפה? מרשים? מכובד? משהו?" לא מחכה לתשובה, ממשיכה לנושא הבא. "מה עכשו? המופע השנתי בפתח, אה? סוף סוף י"בתית שלי תהיה מהמארגנות. אני יכולה לתת לך רעיונות, כבר חשבתן על נושא? סיפור? מה בדיוק יהיה התפקיד שלך?"

"אמא, די!" לא מאמינה שהדיבור הזה יוצא מגרוני. גם אמא מופתעת. "סליחה..." אני ממלמלת בלי טיפת כוונה. "אני עייפה מאוד אמא, נדבר אחרי שאנוח קצת, טוב?" אין תגובה. רק פנים מאוכזבות. נכשלתי. מבינה שאין לי מה להפסיד, אז מוסיפה כבדרך אגב בדרכי לחדר: "ולא בטוח שאקח חלק במופע השנתי."

נשכבת לשנ"צ מאוחר.

מסופקת מהתוכנית שהייתה.

מאוכזבת מחוסר הערכה.

מאוכזבת גם מהיחס שלי לאמא.

מבולבלת.

18:00דיני

מחייגת לאמא. "תוכלי לקנות כמה דברים לבית בדרך חזור?" מבקשת בלי גינונים מיותרים. זה גם הבית שלה והילדים שלה, כן? "בעזרת ה'." היא עונה ושותקת לרגע. "דיני, תגידי כמה פרקי תהילים עם הילדים. המצב של סבתא לא טוב." אני נאנחת. לב אטום שכמותי כבר לא יודעת איך להכיל דברים כאלה. ואיך אני יכולה להיות קטנונית כל כך כלפי אמא ותפקידיה, כשהמצב כל כך רגיש? "שיהיו בשורות טובות." נזכרת מה צריך להגיב וגם מצליחה להתכוון לזה. ברור שאני רוצה שיהיו בשורות טובות.

פותחת את ה'וואטסאפ', שולחת לאמא רשימת קניות. משהו שונה בטלפון שלי.

החסימה! חסר הסימון של החסימה!

הלב שלי מחסיר פעימה. מה קורה כאן? הקב"ה החליט לשלוח לי את הניסיון ישר לכיס? איך מתבטלת החסימה ביום בהיר? אולי זה סתם טעות?

נכנסת לדפדפן, מנסה את מזלי. הוא לא טוב. ודווקא כי אני מגלה שאכן החסימה הוסרה וכעת כל מה שאני רוצה מוגש לי על מגש של כסף.

כל מה שאני לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.

אני צריכה לגשת לאבא ולבקש שיסדר לי את זה בדחיפות.

ומה אבא יחשוב? הוא יבין שיש סיבה לדחיפות. הוא יבין שכבר נפגעתי. בסוף ישימו לי חסימה חדשה גם על המחשב.

ומה רע? זה באמת מה שאני צריכה. מה שאני רוצה.

לא. לא יכולה עכשו. יבוא יום וזה יקרה. בעזרת השם.

חייבת את הפינה הזאת כרגע.

20:00חנהלה

התקרה לבנה. משעממת. למה לא מעטרים אותו? לפחות שיהיה משהו מעניין לבהות בו. עכביש קטן נגלה לעיני פתאום. מעורר בי סלידה, ובכל זאת אני מתבוננת בו. טווה קורים שקופים, בלתי נראים. בהמשך, בטח ייתפס בו איזה זבוב ובכך יסתיים תפקידו בעולם. מעניין מה יספיק אותו זבוב אלמוני לעשות עד אז. מסכן...

מצחיקה אני. מרחמת על זבוב קטן. ומה אני עושה כאן בעולם? חיה את חיי, בגרויות, חברות.... נחמד, לא מעבר. הגיע הזמן להפסיק לבהות ולהתחיל לעשות.

ממשיכה לשכב. מושיטה יד לטלפון שנמצא על השידה הקטנה לידי. מחייגת לאמא. היא לא עונה. מנסה לאבא. גם הוא לא עונה.

מתחילה להילחץ.

אין מה להילחץ. בטח עסוקים. אולי יחזרו אלי תכף.

מנסה להתקשר לבית. "הלו?" מזהה את קולו של מוישי בן התשע.

"מוישי, מה נשמע? אבא ואמא בבית?"

"לא, הם לא בבית."

"אז מי אתכם?" אני תוהה.

"אמיליה." הוא לא מאריך. טוב, אם ההורים שלי השאירו את האחים הקטנים עם העוזרת הגויה, זה ממש חריג.

"אתה יודע איפה הם?"

"אבא אמר שהם הולכים לעירייה." מעצבנות אותי התשובות הקצרות שלו.

"טוב, להתראות." אני מסיימת את השיחה וכבר אין לי שום חשק לעשות משהו. מכריחה את עצמי לקום. חיה התעניינה מה הפרויקט הבא שאקח על עצמי. זה באמת מה שאני צריכה לעשות. זה מה שעושה לי טוב. ממלא, מספק. נותן לי להרגיש שווה. שאני עושה משהו בעולם, מעבר ל-'סתם לחיות'.

שולחת הודעה לשירה, היא בטח תוכל לעזור.

'הי, שירה, מה קורה עם המופע השנתי? יוכבד דיברה איתך עליו?'

כעבור חצי דקה מקבלת תשובה:

'הי חנהלה, אין לי מושג. יוכבד לא דיברה איתי. לא קשור אלי.'

מפתיע. מאכזב. אבל אני לא מתייאשת. אאזור מחר אומץ ואגש בעצמי ליוכבד.

הקב"ה טווה לנו קורים. מאתגר אותנו.

אם לא ארגיש זבוב קטן, לא איתפס בהם.

עם מי את הכי מזדהה?

בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭

גיבורות במסך

מקום של חוכמה, כוח ואחריות בעולם הדיגיטלי

לנערות ואמהות בציבור החרדי

base44
Edit with Base44