נעים להכיר, אני
סיפור בהמשכים · פרק חדש כל שבוע
פרק י"ב – רבה אמונתך
דף מודפס עם שיר בתוספת הערות בכתב יד נוחת לי על השולחן, בשעה שאני באמצע לנגוס בכריך המפנק שאמא הכינה לי הבוקר.
"חנהלה, תסתכלי בבקשה על ההערות שכתבתי לך על השיר סיום. תראי מה את יכולה לעשות עם זה." כשאני מרימה את עיניי מהדף, יוכבד כבר לא שם. ממהרת לדבר הבא שצריכה לארגן לקראת המופע. מורידה את עיניי חזרה. רואה מילים מחוקות, הערות, הצעות, שינויים, תוספות.
איפה השיר שאני כתבתי בתוך כל הבלגן הזה? דווקא אהבתי אותו כל כך.
טוב, מה החכמה לאהוב את מה שאני כתבתי? אם יש עליו כל כך הרבה הערות כנראה שהוא לא היה כזה מוצלח כמו שחשבתי.
אני שונאת את הקול המרושע הזה. מוריד ביטחון. מחסל אמון. מוציא את כל החשק והאנרגיה.
ממהרת להזדקף. בכח. להחזיר את כבודי שאבד לי בעיניי עצמי.
'השיר שלך מקסים' מכריחה לקול האחר להישמע. 'ליוכבד יכולות להיות מיליון הערות. זה לא אומר כלום לגבי הכישרון שלך!' מנסה לשכנע. להשתכנע.
עוברת לקרוא יותר בעיון, להתאים את השיר לדרישות.
קשה לשנות שיר שנכתב כבר. בפרט שהתחברתי אליו כל כך. לפעמים, כבר עדיף לכתוב הכול מהתחלה.
מצד שני, יש כאן בסיס מצוין שחבל לוותר עליו.
'את רואה, חנהלה' ממשיכה לדבר לעצמי 'יוכבד לא פנתה למישהי אחרת. לא ביקשה שיר חדש. רק שתשני קצת, זה הכול.'
אני כבר קצת יותר משוכנעת. מחזירה ביטחון. מחיה אמון. מקבלת שוב חשק ואנרגיה.
חנהלה נראית לי מוטרדת. רכונה על גבי דף מלא במילים בכתב יד משורבט. ממקום עומדי אני לא מצליחה לקרוא בבירור במה היא שקועה כל כך.
"חנהלה?" מחליטה לפנות אליה.
היא כוססת את קצה העט בעצבנות. לא עונה לי.
אני מתקרבת. כעת יכולה לראות את המילים 'שיר סיום' בשורה הראשונה במרכז הדף.
"אני יכולה לעזור לך?" שואלת אותה. מתקרבת קצת יותר, קוראת את המילים. "אולי במקום 'מכאן ניקח כוחות וחיות' תשני ל-'מכאן לוקחות' - בהווה?"
סוף סוף היא מרימה אלי את מבטה. אני מנסה להבין את פישרה.
"קטעת לי את חוט המחשבה." היא אומרת לי אחרי רגע של דומיה.
"סליחה." לוקחת צעד אחורה. מבינה שהגזמתי. חדרתי לשטח לא שלי. השיר באחריותה של חנהלה ואל לי להתערב.
אני הרי כל כך רוצה לשחרר.
וכל כך חשבתי שכבר שחררתי.
מתברר שיש לי עוד על מה לעבוד.
כנראה שכל החיים יהיה.
"זה בסדר." חנהלה מרגיעה אותי בחיוכה הטוב. "פשוט כשאני עובדת על שירים עדיף לי לעבוד לבד. זה מבלבל אותי כשמנסים לעזור לי." היא לא עוקצת. היא פשוט אומרת את האמת. בפשטות שלה. בכנות.
"את צודקת." אני בכל זאת מתנצלת שוב. "אני בטוחה שתצליחי לכתוב משהו יפה שגם ירצה את יוכבד. היה לה הרבה ביקורת, אני רואה."
"כן..." היא לא מרוצה. ברור, גם אני לא אוהבת לקבל ביקורת על דברים שאני עושה. "אבל לא נורא." היא מזדקפת פתאום. "כבר כמעט סיימתי. מה לעשות? בסוף הכל צריך לקבל את האישור שלה..."
"טוב שלא צריך גם את האישור שלי." אני מוסיפה בבת צחוק.
מייחלת ליום שלא ארגיש צורך לתת כל הזמן את האישורים שלי.
מבינה שוב, שלהגיע ליום הזה דורש ממני עבודה תמידית.
מייחלת להצליח בעבודה הזו.
אני מרגישה קטנה כל כך, על הכורסא הוורודה של ענת. רוצה להיבלע אל תוכו. חסרת כח להילחם מול גלי החיים.
אני נהנית לבוא לכאן. מתמכרת לתחושות שמציפות. גם כשהתחושות האלה קשות.
רגשות שלא זכו לשום יחס ממני, פתאום מקבלות כאן מקום של כבוד. המפגש עם עצמי לא תמיד נעים, אבל הוא מחבר אותי, אל עצמי.
פתאום אני נשאבת אל תחושת המסכנות.
"איזה דברים טובים את יכולה לומר על דיני?" ענת מנסה לאזן אותי. אני מתקשחת.
"דברים טובים?" מיליון מחשבות מתרוצצות לי במח. מגיעות ובורחות. מתקרבות ומתרחקות. לא מצליחה לתפוס אותן. נושמת עמוק, מושכת כתף.
ענת מחכה. יש לה סבלנות. אבל אני מחליטה לא להיכנע.
"מתחשק לי להתמסכן עכשו, בסדר? להרגיש דפוקה. זה עושה לי טוב."
"זה עושה לך טוב?" היא מטילה ספק. בצדק.
"זה... לא יודעת. אני כאילו נהנית מזה." מריחה התחלה של כניעה. נו טוב.
"בואי ננסה להתמקד. ממה בדיוק את נהנית?"
"מלהרגיש מסכנה?.... אולי פשוט מ-להרגיש, ולא משנה מה?"
היא מהנהנת בהסכמה. אני מסמנת לעצמי בראש סימון של הצלחה. למדתי משהו מהמפגשים האלה. וכבר לא אכפת לי להרים דגל לבן של כניעה סופית.
"מה היית רוצה להרגיש?"
חושבת רגע. "סיפוק. הנאה. אני רוצה להרגיש טובה. מוצלחת."
"סיפוק, הנאה, מוצלחת." היא חוזרת אחרי כמו הד. "מה יעזור לך להרגיש סיפוק, הנאה ומוצלחת?"
"לא יודעת... לעשות דברים שיתנו לי סיפוק כנראה."
היא שוב מהנהנת. "את יודעת מצוין." מוסיפה בחיוך. מרחיבה לי את הלב. "אילו דברים יתנו לך סיפוק?"
שוב נושמת עמוק. לוקחת רגע ללכת אל תוך עצמי. נותנת מקום לתחושות.
"אולי אני צריכה לחזור לקחת חלק בהוואי החברתי בבית ספר. זה משהו שנותן לי סיפוק."
"מעולה."
"זה קשה אבל. לצאת פתאום מהקונכייה שלי. לפעול אחרת."
"נכון. אבל מתוך הקושי גדלים. ואת גם יודעת שאת מסוגלת לזה. זוכרת את עצמך בלי הקונכייה?"
"היא תמיד הייתה שם." הנהון. "פשוט בחודשים האחרונים התכנסתי בה יותר."
"ועכשי?"
אני מרגישה את האמון שלה בי. רוצה גם להאמין בעצמי.
"עכשיו אני רוצה להשתחרר ממנה לגמרי. להיות אני. להכיר את עצמי. עם רגשות, עם תחושות. טובה ומוצלחת. אני באמת."
גם הקב"ה מאמין בי. כל בוקר מחדש. רבה אמונתך.
הבית של סבתא כמעט שקט. אחי כבר ישנים. אני שומעת את אבא ואמא מדברים במטבח.
עורכי דין, אישורים, עסקנים, משפטים, תורמים. אלה המילים שמרחפות באוויר.
נכנסת למטבח. רואה שהעובדה הזו לא מפריעה להם להמשיך לשוחח. מאזינה בחצי אוזן. רוצה להיות חלק, לדבר גם, לומר את אשר על ליבי. מחפשת את המילים שישתלבו בשיחתם בצורה יפה.
"למה, בעצם, שלא נמצא בניין חדש לבית חב"ד?" הם מחליפים מבטים. אבא מחייך. "גם לי עלתה מחשבה כזו. אבל ברגע שהבעיה האמיתית היא אנטישמיות, אז זה שנחליף בניין לא יפתור את זה."
"חוץ מזה שבאמת חבל לנו לוותר על הבניין הקיים." מוסיפה אמא "אחרי כל מה שהשקענו בו.. נעבוד עכשו קשה להשיג אישורים ובעזרת ה' נוכל לחזור אליו בשלווה."
"לפעמים חושבים שלהתחיל דברים מהתחלה יפתור את כל הבעיות. אבל לרוב, נכון יותר להתמודד עם מה שיש ולא לברוח. ובסוף, עם סייעתא דשמיא, זה גם קל יותר מאשר להתחיל הכל מחדש."
כמה זמן לא ניהלתי כזה שיח עם ההורים שלי. אני מתענגת על כל רגע.
"ואם בורחים ומנסים מהתחלה במקום להתמודד עם המציאות, יש יותר סיכוי שהבעיות ירדפו אחריך." מוסיפה בהרהור. נהנית לראות את הורי מהנהנים מהסכמים. רווים נחת.
בלילה, כשאני כבר במיטה בניסיונות להירדם, משחזרת שוב את הדברים. ומגיעה להבנה חדשה.
קשה לשנות את עצמינו. קשה לשנות דפוסי חשיבה. הלוואי והייתי יכולה למתוח קווים על מחשבות ורגשות שליליים. כמו על מילים, שורות וחרוזים. לאתחל את עצמי מחדש. אבל דרך כזו – הינה בריחה מהמציאות. ובסך הכל, יש לי בסיס טוב. אם כך הקב"ה ברא אותי, בטוח שכך זה טוב.
אני רק צריכה, לשנות שורה ולכתוב עוד שתיים,
כך אבנה מחדש ובכפל כפליים.
להחזיר ביטחון. להחיות אמון ואמונה.
בעצמי.
עם מי את הכי מזדהה?
בחרי את הדמות שהכי דומה לך 💭